מאי 2009
קול קורא לתושבי אלוני אבא
לכינון אמנה קהילתית נגד אלימות ובעד סובלנות ואכפתיות
מאת : פולה שבח
בעקבות אירוע כואב שפקד את בננו ומשפחתנו, מצאתי לנכון לפנות אליכם כדי לעורר דיון ציבורי בנושא חשוב לאיכות החיים הרגשית ובטיחות ובטחון ילדינו.
בננו, תלמיד בית הספר היסודי כפר יהושע, עבר חוויה קשה וכואבת של אלימות מילולית ופיסית. האירוע התרחש בתחילת השבוע בהסעה חזרה הביתה מבית הספר. בעקבות האירוע נערך בירור אשר בעקבותיו הוענשו הילדים המכים בהרחקה מההסעות למשך שלושה ימים.
בעקבות האירוע הכואב והטראומטי שעברנו החלטתי ליזום ולהניע תהליך שיביא, כך אני מקווה, להבנה והפנמה של ערכים כגון סובלנות, קבלת השונה, עזרה לזולת, אכפתיות וסולידאריות חברתית ואנושית.
כמי שבחרה, כמוכם, לגדל את ילדיה בסביבה כפרית איכותית, באזור שנהנה ממוניטין של מערכת חינוך טובה, האמנתי שאנו בונים קהילה שאחד הערכים המרכזיים שלה הוא טיפוח תרבות של אכפתיות כלפי הסביבה וכלפי הזולת. אני מאמינה שרובכם , כמוני, רואים בכך ערך מרכזי וחשוב.
מהפכת המידע והידע הנגישים לכל, יצרה הפרת איזון בתחום המכות הבוגרת בחיי הילדים. מגמת היחלשות הסמכות ההורית והמורים הינה תופעה מוכרת מאד בשנים האחרונות.
ילדינו נחשפים לעולם המבוגרים מבלי שקבלו הזדמנות הוגנת להתחנך על פי סולם ערכים וגבולות ברורים.
תפקידנו – הורים ומורים הוא לשמש דמויות מחנכות משמעותיות, מורי דרך, מצפן ומצפון של ילדינו.
האם אנו לוקחים אחריות על כך ?
ואם כן – עד כמה ? האם אנו לוקחים אחריות גם על התנהגות ילדינו כלפי ילדים אחרים ? ואם כן – עד כמה ?
האם אנחנו מקפידים ללמד את ילדינו אמפטיה מהי ?
מנחילים להם ערכים כמו כבוד, התחשבות, חמלה ? – ואם כן עד כמה ?
המונח אלימות בו בחרתי להשתמש אינו גדול על האירוע.
ילדינו חשופים לאלימות יום יום. מידי בוקר, אנחנו שולחים אותם לשדה הקרב.
דקה אחרי שהכנו להם את הסנדביץ‘ הבריא, וארזנו להם את הפירות האורגנים, והשקינו אותם בחלב ללא סוכר לבן, אנו מפקירים אותם להתמודדויות קשות ומאיימות.
תחת הכותרת אלימות ניתן למצוא שפע התנהגויות ותופעות : הצקה, הקנטה, חרם, התעלמות, העלבה, אלימות מילולית, אלימות פיזית, אלימות רגשית, סחיטה, סחיטה רגשית.
כל אלה הם קצה הקרחון של התופעות עמן מתמודדים ילדינו יום יום.
אנו מתעוררים תמיד באורח מיידי. אחרי שהילד הפרטי שלנו נפגע. ואז אנו מתמלאים רגשות אשם וכעס, רצון לנקם, תסכול, ובעיקר – חוסר אונים.
יהודה עמיחי כתב : ”אלוהים מרחם על ילדי הגן
פחות מכך על ילדי בית הספר….“
לכן, החלטתי להשתמש בחוויה הכואבת שלנו כמנוף ולקרוא לציבור בכלל ולהורים בפרט, לקיים דיון ציבורי בנושא האלימות.
אני מקווה שהשיח הציבורי הזה יביא אותנו לכתוב, ביחד, אמנה חברתית בין הילדים להורים ובינם לבין עצמם. תידרש עבודה רבה, ואולי אף סיוע מקצועי. אני רואה אותנו מחלקים את האמנה לכל משפחה בטקס חגיגי כחלק מהפנינג ענק נגד אלימות , שיתקיים ביישוב. השינוי / השלום צריך להתחיל אצלנו , מאיתנו ובתוכנו.
הדיון הציבורי אליו אני קוראת אמור להיות מפרה, מעצים , חובק ובונה. כזה שיביא כל משפחה לקיים חשבון נפש, האם היא עושה הכל כדי שילדיה לא יהיו מעורבים באלימות. המשפחות בישוב יוזמנו לקחת חלק פעיל בניסוח האמנה.
הדיון הציבורי אליו אני קוראת, אינו דיון ציבורי מאשים, מוכיח או שופט.אלא כזה שלוקח אחריות על כאן והיום , על מעכשיו והלאה…
אני יודעת שכולנו עסוקים, עובדים לומדים ומגדלים את ילדינו. אך עם זאת אני בטוחה שכולנו ערים להתגברות האלימות בקרב ילדים ונוער בארץ ובעולם .
אשמח לקבל הצעות ופניות להקמת קבוצת עבודה בנושא, כך שלפני תום שנת הלימודים נוכל להציג את האמנה גם בבתי הספר ובעיקר בכפר יהושע, בתקווה ליצירת סביבה מוגנת ונעימה לילדינו .
הנושאים שעומדים על הפרק רבים כל כך, אשמח לכל עזרה שתוצע.
פולה שבח
077-7953093
054-4904363
pola_s@012.net.il
תגובות ניתן להעביר ישירות למייל שלי או דרך האתר של אלוני אבא.
מתארגנת קבוצת ריצה של אלוני אבא,
